בבוקר הילדים נכנסים לאוטו, אני מתיישבת על כסא הנהג, מתחילים בנסיעה ואני כבר מתחילה להיפרד. מהבטון. הלב שלי כבר בשדות, בחולות, בפרחים, בציפורים, בשלוליות החדשות, בעיקבות הטריות של המטיילים הליליים ובהודיה עמוקה על הזכות לשמוח ולגדל את הילדים שלנו קרוב לאדמה, שהפכה כבר להיות השותפה שלנו. מחנכת האם. אמא גדולה וחכמה. ואז רואים אותם שם. את החברים. השבט שלנו. החברים של הילדים שבכל בוקר מתרגשים אחד לקראת השני. ואת ההורים שלהם, החברים שלי. והעיניים הקורנות של כולנו מסגירות וחושפות את אותו הסיפור - כולנו מלאי הודיה הודיה הודיה, אחד על השני, על הטבע, על הזכות. ובתוך קבוצת הילדים עומדות שתי דמויות גבוהות קצת יותר. זקופות כמו עצים שנטועים היטב בלב ליבו של העולם.

אני חני אמא של אלה בת 8.5, אלה ממש אוהבת ללכת לחוגים שלה ביער ואני מודה על הזכות להעניק לה גישה למרחב כל כך אותנטי ומתפתח. מתרגשת מהתנועה, מהחיבור, מהיחס ומהפרספקטיבה העמוקה והרחבה. בתור אמא לילדים בחינוך ביתי חשוב לי מאד לספק לילדי חינוך שמחובר ללב שלהם, מרחב שרואה אותם ומעודד לסקרנות והתבוננות פנימה והחוצה. מעבר לחינוך אני רואה במוקד הזה בחיינו שבט תומך, אלה הרוויחה חברות לגדול איתן וחברים לחיים וגם אני הרווחתי שבט אמהות תומך ומעגל שהוא הרבה מעבר למרחב חוגים. הלב שלי מתרחב בהודיה גדולה. אני ממליצה בחום ובאהבה