משפחות יקרות
יום שישי הגיע, ואני מתיישבת לכתוב סיכום שבועי.
שבוע עבודה מיוון. התאנים הבשילו על העצים, והמקומיים עוצרים ליד החצרות וקוטפים מן הענבים הבשלות הזולגות מבעד לגדרות. גם אצלנו בכיתה מבשילים להם פירות.
צוותי ההורים החלו לפעול ואני מתרגשת משיתוף הפעולה שלכם והזכות להיתמך ולהיות חלק מקהילה שכולם בה חלק מהעשייה של ילדי היער. בימים אלו הצוות המהמם מתחיל לאט להגיח מהחופש הגדול ויחד לבנות ולהתכונן מתוך המנוחה לשנת לימודים חדשה. התוכנית השנתית מתמלאת אירועים ורשימת הציוד לתחילת השנה כבר נרקמת.
ואני מתפנה לחלום ולדמיין איך הכל נשזר ככה לימים מלאים , מסקרנים ומחברים ביער..
השבוע הצטרפו אלינו לשבט נהר והוריו איתמר ונועה – ברוכים הבאים ☺
היום הכיתה שלנו מונה 15 ילדים (כולל פיבי שלנו שכבר בדצמבר חוזרת אלינו).
התקציב שלנו זקוק לעוד שני ילדים כדי שנוכל לפעול ברווחה. הוועד ואני נפגשים הרבה לאחרונה וחושבים יחד כיצד נוכל לגדול במספר הילדים ולצד זה מעלים פתרונות לסגור את הגירעון.
מתוך ההבנה שאנו קהילה הרוקמת יחד את חלום ילדי היער החלטתי לקיים אסיפת זום משותפת. באסיפה אשתף אתכם בתמונת המצב, ברעיונות שעלו ודרכי הפעולה שבהם תוכלו גם אתם לעזור.
נפגש ביום חמישי בשעה 21:00 בזום למפגש של 45 דק. אנא עשו מאמץ להגיע, גם אחד או אחת מבני הזוג.
רשימת הציוד האישית בימים אלה נסגרת ותשלח אליכם ביום שני יחד עם התוכנית השנתית.
ועוד הגיגים מהלב שלי..
השבוע קיבלתי שיחת טלפון בה נודעתי שהילדה החדשה שחשבתי שתצטרף, בסוף לא מצטרפת . מיד אחרי השיחה ,חוויתי משבר. כל ילדה היא עוד עולם , עוד חברה , עוד דרך שלנו לגעת ולהשפיע, להכיר משפחה שלמה . בנוסף לזה כל ילדה וילד הם גם משקיעים במיזם הזה, עוד שותפים כלכליים. עמדתי מול התקציב – ילדה אחת פחות- ראיתי את הגירעון גדל, הרגשתי איך כוחותי אוזלים, אף מחשבה יצירתית לא עברה בראשי. בתור מנהלת הפרוייקט אני פוגשת בכל הרבדים והצדדים של סטארטאפ חינוכי מחתרתי שכזה, בין השאר גם בירוקרטיה ומפגש מול חוסרים. האוטמט שלי היה להרגיש כישלון. אוטומט כזה של לקיחת אחריות . מזל שהכנסתי את עצמי להילוך ידני , ופניתי בחוכמה לוועד. טליה ושלומי ושימשי שמלווה אותי כתומכת רגשית ומקצועית. כל אחד מהם בדרכו המדהימה הכניס משב אוויר רענן, חיזק ותמך , הביאה רעיונות ופתרונות מדהימים.
אחד הדברים החזקים שחיבר אותי לעצמי ולמהות היה טקסט ששלחה לי טליה , של שי אור מחבר הספר הורות כמעשה ניסים, במילותיו על חינוך חדש הזכיר לי למעשה לשם מה התכנסנו, על הבחירה האמיצה לתת לגדל ילדים באופן המיוחד , החדשני והבסיסי כל כך בחיבור לטבע , בחיבור לשבט ובחיבור לעצמם. אני מבאיה אותו לכם.
שבת של שלום
אור
מספר דקות מזמנכםן ממשנתו של שי אור –
ושוב אליכם כל ההורים שחוגגים או שורדים את החופש הגדול…
עכשיו כשאוגוסט כבר איתנו, הספירה לאחור אל הראשון בספטמבר החלה, ויחד איתה הכמיהה אל אותו יום סתיו מלא הבטחה שבו שוב יפתחו בתי הספר את שעריהם וילדינו שוב יוכלו לדלג להם בשמחה אל המרחבים המשמימים שבהם הם מעבירים את רוב שעות הערות של ילדותם…
עכשיו כשהחופש עוד איתנו, אני רק שאלה:
האם ידעתם הורים יקרים, שיש סיכוי ממש גדול, שכתוצאה מכך שבראשון לספטמבר הקרוב, ידלג לו ילדכם בבוקר לבית ספר ששמשננים בו ידע ומתכוננים לבגרות
בעוד 10- 15 שנים כשירצה לדלג בבוקר לעבודה – הוא יגלה שהוא מיותר?
אוקיי, אז מה חדש? אולי אתם שואלים. ובכן אני אסביר:
זה שרוב הילדים רוצים ללכת לבית ספר רק בגלל החברים וההפסקות, זה לא חדש. זה שרוב האנשים מצליחים בחיים למרות ולא בזכות מה שעברו בבית הספר, זה כואב אבל גם זו עובדה מוכרת.
אנחנו מכירים את העובדות האלה כי יש לנו ילדים והיינו ילדים בבית ספר כזה. כי אנחנו רואים מה קורה מסביבנו, כי אנחנו מכירים את סיפורי החיים של חברינו וגיבורי התרבות שלנו, כי אנחנו כבר יודעים עד כמה מהידע ששיננו שנה אחרי שנה בבית ספר זכרנו יומיים אחרי הבחינה וכמה אחוזים ממנו שימשו אותנו בחיינו הבוגרים.
אנחנו גם יודעים את זה, כי קראנו מחקר או שניים, וגם כי אנחנו מקשיבים לילדינו ויכולים לראות מה מלהיב אותם, מה מתיש אותם, ומה באמת באמת נחוץ להם, כדי לשגשג בגיל 7, בגיל 17 ובגיל 27.
אבל אני לא כותב לכם כאן כדי לשנן שוב את הבשורות הישנות. יש בשורות חדשות, כמעט מהניילונים, במיוחד למי ששולח את ילדו לבית ספר רגיל כדי שיוכל להשתלב בעולם ולהצליח בחיים. והבשורות האלה מגיעות מהתחום הכי מדובר היום בעולם מלבד המאבק בעד/נגד הרפורמה המשפטית. בינה מלאכותית.
עונג שבת
ישבנו בשבת אחת אביבית בבית ודיברנו על פלאי ה AI (בינה מלאכותית). שאלתי את ביתי הגדולה והמבריקה האם עדיין יש לבנאדם איזשהו יתרון על הבינה המלאכותית. היא אמרה "למה שלא נשאל אותה?" ומייד כתבה שאלה ב chat gpt. תוך דקה הגיעה תשובה אלגנטית, חביבה ומפורטת. כשרות לציבור ההורים המסורים אני מביא כאן את תמצית התשובה:
"מה הדברים שבנאדם יכול לעשות ואני לא?
1. לבנאדם יש יכולת לפעול בצורה גופנית (לרוץ, לרקוד, לשחק, לחפור באדמה, ללכת על חבל וכו').
2. לבנאדם יש יכולת לחוות מגוון עצום של רגשות (שמחה, עצב, אהבה, כעס) בצורה אישית, להקשיב להם ולהתנהל בעזרתם.
3. לבנאדם יש יכולת ליצור דברים חדשים שחורגים מהמוכר בעזרת הדמיון וההשראה שלו.
4. לבנאדם יש יכולת לחוש תחושות פיזיות (מגע, ריח, עונג, כאב) והקשיב להן ולתקשר מבעדם עם העולם שסביבו.
5. בשונה ממני לבנאדם יש יכולת לחוות דברים בצורה סובייקטיבית, להסתכל על דברים בצורה אישית, וליצור לעצמו נקודת מבט משלו על העולם."
מה עושה לך הרשימה הזאת?
אותי זה מייד הדליק. כי מה שהבינה המלאכותית בכבודה ובעצמה טוענת זה שמותר האדם עליה הוא בחמשה דברים שילדיינו נולדו כשהם מצויידים בהם היטב.
היא גם מודה שבכל הקשור לצבירת ידע ושימוש בידע קיים אין לנו סיכוי מולה. אז המשמעות של הרשימה שכאן למעלה היא די פשוטה בעיניי. אנסח את זה בעדינות:
\כל ילד בן 8 או 12 או 18 שמקדיש את רוב שעות הערות שלו לאיסוף ידע ושינון תאוריות, כדי להתקבל לאוניברסיטה ולצבור שם עוד יידע – יהפוך בעוד כמה שנים (לא הרבה) למיותר בעיני כל מעסיק שיהיה ברשותו רובוט שיודע לתפעל בינה מלאכותית.
לעומת זאת כל ילד שבמהלך ילדותו ישכלל את היכולות הפיזיות שלו, יעמיק את עולמו הרגשי וישכלל את יכולתו המולדת להבחין ברגשות של אחרים, כל ילד שילמד לבטוח ביכולתו המולדת ליצור יש מאין, יפתח את הרגישות שלו לתחושותיו ולכל מה שהן מספרות לו וילמד לבטוח בנקודת המבט האישית שלו על העולם, כל ילד כזה – כשהוא יצא אל עולם המבוגרים, ידלג בקלילות מעל צבא הרובוטים ויוכל להתפרנס ולשגשג בדרכו הייחודית.
זה שילדתכם נולדה עם יכולות מדהימות ב 5 הסעיפים האלה זה ברור. זה שהיא הגיעה איתם לגן ועם מה שנשאר אחרי הגן הגיעה לבית הספר זה גם ברור. אבל האם בית הספר שמחכה לילדכם בראשון לספטמבר מעוניין ביכולות האלה? האם הוא בנוי כדי לתמוך בהן?
או שאולי המערכת שבה בחרתם מתייחסת לחמשת היכולות הלאה כמאיימות ומקדישה את כל הכלים שברשותה כדי להשכיח מילדינו את קיומן?
אולי היא גם מגייסת גם אותנו ההורים, כדי ליצור חזית אמונית אחידה שבה הצטיינות בשינון ידע ישן היא מה שחשוב בחיים? אולי "בלי כוונה" יצרנו ביחד מכונה משומנת, שבה מקוריות, יצירתיות, תשומת לב רגשית, הקשבה לתחושות וחיבור לגוף זה לא חשוב. זה משהו שהולכים לחוג בשבילו או מחכים (בעצבים) לחופשות ולהפסקות בשבילו. במלים אחרות – מותרות שמותרות לך רק אחרי שהוכחת שאת תלמידה טובה, כמו שמותר לך שוקולד רק אחרי הארוחה?
אגב כמו שאמרתי בהתחלה, אני רק שאלה…
אז לפני שפוצחים בסקילה רק מזכיר שבפוסט הזה לא כתבתי שום רעיון מקורי . זו הבינה המלאכותית. ועליה אתם יכולים לסמוך. אין לה רגשות ודחפים או צרכים ילדיים כמו לי.
חופש נעים!